"צפוף לכם? אם לא נתעורר, יהיה פה הרבה יותר גרוע" - ליאת לוי | דה מרקר - ישראל 100
ישראל 100 - Israel 100

20/05/2020 "צפוף לכם? אם לא נתעורר, יהיה פה הרבה יותר גרוע" – ליאת לוי | דה מרקר

"צפוף לכם? אם לא נתעורר, יהיה פה הרבה יותר גרוע" – ליאת לוי | דה מרקר

שיתוף פעולה של מוסדות אקדמיים מובילים הוליד תוכנית אסטרטגית, ישראל 100 ,שנועדה לתת מענה לגידול באוכלוסייה ולצרכים שלה. אף שעוד אין גורם ממשלתי שהסכים לאמץ אותה, יוזמיה בטוחים שמשבר הקורונה יאיץ את קבלת הרעיונות שמופיעים בה, כי פשוט אין ברירה אחרת.

לפני כשש שנים התקשר האדריכל שמאי אסיף לשר האוצר דאז, משה כחלון, שכיום ממלא מקום זמני בתפקיד, והזמין אותו להשתתף ביום עיון שנערך בטכניון ועסק בשאלה להיכן מתקדמת מדינת ישראל לקראת שנת המאה שלה. "2048 נמצאת ממש מעבר לפינה", אמר לו אסיף, "לפחות במונחים תכנוניים. צריך להתחיל לרקום תוכנית". התחזיות שעליהן התבססו יוזמי אותו יום עיון כללו הכפלת והזדקנות האוכלוסייה בישראל, הגירה גדלה והולכת מאזורי השוליים למרכז, עלייה בגודש נתיבי התחבורה, שינויי אקלים, התגברות ההתחממות כדור הארץ ומלחמות על מים ולחץ גדול על השטחים הפתוחים — בעקבות עלייה בביקוש לדיור ולתשתיות. בשורה התחתונה, הם טוענים, אם לא נתעורר עכשיו יהיה כאן צפוף, האי־שוויון יגדל והתשתיות לא יהיו רלוונטיות יותר לצורכי האוכלוסייה. יותר מחצי עשור חלף מאז ותוכנית ישראל 100 מתקרבת לשלביה האחרונים. לפני חודשים ספורים פורסם באינטרנט דו"ח מיוחד שכתב הצוות שלב ב' של התוכנית, הכולל את החזון ופיתוח כלי התכנון שלה. צוות החשיבה, המונה עשרות אנשי אקדמיה ובעלי מקצוע מתחומי התכנון השונים, נמצא כעת רגע לפני תחילת העבודה על שלב ג' והאחרון — פיתוח תוכניות פעולה.

אלא שישראל, כמו העולם כולו, מתמודדת עם מגפה שאף אחד עדיין לא יודע להעריך את כלל ההשלכות החברתיות, הכלכליות והבריאותיות שלה. לכן, הצוות שמוביל את התוכנית האסטרטגית נפגש באחרונה שוב, בזום כמצוות השעה, כדי לבדוק אם וכיצד לעדכן את תוכנית ישראל 100 בעקבות האירועים וההתפתחויות האחרונות.

למרות האי־ודאות הרבה השוררת כעת, אסיף — שהיה ממובילי התוכנית הארצית הכוללת תמ"א 35 ,וכיום מוביל ומרכז את התוכנית ישראל 100 — יצא דווקא אופטימי מהשיחה. רעיונות שפורסמו בדו"ח האחרון, ומחבריו הניחו שיארך זמן רב גם לאזרחים וגם למערכת לאמצם, מתממשים כעת בחסות הקורונה. כך למשל, עבודה מהבית, חיזוק הרפואה מרחוק והסבת מבני ציבור לצרכים משתנים — כבר לא נראים כאילו נלקחו מתוך תסריט עתידני. "הבנתי שוב שאני לא יודע איך תיראה 2048 בישראל, אבל זאת בדיוק אמורה להיות נקודת המוצא בתוכנית האסטרטגית — אין לנו מושג איך ייראה העתיד, אבל אנחנו צריכים לייצר בסיס לתכנון בזמן אמת", אומר אסיף.

הדוגמה המובהקת ביותר לצורך בתכנון אחר עלתה בחודשיים האחרונים, כשהעבירו חולים בקורונה לבתי מלון, במקום לתפוס מיטות בבתי החולים או להשאיר אותם להדביק את בני משפחתם בבית. "זה מלמד אותנו שאסטרטגית אולי צריך לתכנן מראש מבנים ותשתיות בצורה גנרית יותר", אומר אסיף, "באופן שיאפשר להסב אותם לצרכים משתנים. לדוגמה, להתאים מראש את הדירות לכך שתתאפשר בהן עבודה מהבית, ואני בכלל לא מדבר על השאלה מה עושים עם חניונים — שאולי בעתיד כבר לא יצטרכו אותם. הרעיון הוא לתכנן מראש כל דבר עם המחשבה שהוא בר־הסבה".

זה נושא חדש עבורכם?
אסיף: "אנחנו מדברים בישראל 100 על איך לייצר פתרונות גנריים וגמישים. החלוקה הברורה שיש כיום בין אזורי תעשייה, משרדים ומגורים צריכה להשתנות. צריך לחשוב כיצד לאפשר מגורים גם בבניין משרדים, או לייצר עירובי שימושים למבנים — ומשבר הקורונה מעצים את זה. מהאופן שבו המדינה מגיבה למגפה למדנו שאנחנו יכולים להשתנות מהר, שהאזרחים מצליחים לשנות הרגלים ושהם הרבה יותר גמישים מהמוסדות ומהממסד".

זאת תחזית אופטימית.
"זה אומר שאם נצליח לקדם את ההזדמנות הזאת, דברים טובים שחשבנו שיקרו רק לקראת 2048 עשויים להתרחש אפילו מחר בבוקר".

נזהרים מהמודל של מחיר למשתכן
לפגישה שבה דן עם כחלון על התוכנית האסטרטגית הגיע אסיף עם ציפיות גבוהות. הוא קיווה כי כשר אוצר הוא יתנדב לתפקיד שר התכנון של ישראל — האיש שמתכלל ומתקצב מלמעלה את החזון הכלכלי־חברתי של המדינה. אמנם היה נראה שהרגע הזה מתקרב ובמשרד האוצר אף הוציאו הודעה לעיתונות שבישרה כי הטכניון יוביל את התוכנית — אבל בסופו של דבר היא נותרה מיותמת, ונעצרה על שולחנו של מי שעד לאחרונה כיהן כראש מטה הדיור, אביגדור יצחקי.

"זמן לא רב לאחר אותה פגישה עם כחלון", מספר אסיף, "הוא הודה: 'אין לנו ראש עכשיו לתכנון ארוך טווח, אנחנו מטפלים עכשיו במשבר הדיור'. הדברים השתנו מאוחר יותר, עם כניסתה של דלית זילבר לתפקיד מנהלת מינהל התכנון, אבל באותה עת הכל נעצר".

אסיף, שועל קרבות ותיק, לא ויתר והחליט לקדם את התוכנית האסטרטגית בעצמו. הוא צירף אליו ולטכניון עוד שישה מוסדות אקדמיים: האוניברסיטאות תל אביב, העברית, בן־גוריון וחיפה; בצלאל ושנקר; וכן נציגים של הקהילה התכנונית — איגוד המתכננים, התאחדות האדריכלים, איגוד מהנדסי הבניין, איגוד אדריכלי הנוף ואיגוד מהנדסי הערים, יחד עם נציגי השלטון המקומי. "אמרנו שגם אם המדינה עסוקה כרגע בדברים אחרים ורואה את תפקידה רק כמי שצריכה לספק יותר יחידות דיור — נתחיל בעצמנו את המהלך", הוא אומר. המודל של מחיר למשתכן, אגב, הוא אחד הדברים שצוות החשיבה של ישראל 100 נזהר ממנו היום — מכיוון שמשמעו לתכנן מתוך משבר. "דווקא בתקופת משבר יש חשיבות לראייה אסטרטגית ארוכת טווח, כדי להימנע מטעויות", מסביר אסיף. ראינו בעבר מקרים שבהם נבנתה אסטרטגיה מתוך משברים, כמו משבר ביטחוני או משבר הדיור, שהכתיבה פתרונות מיידיים שלא בהכרח שירתו את הציבור לטווח הארוך, ועד שלא הסתיים הטיפול במשבר הקיים כבר נכנסנו לבעיה אחרת".

תוכנית ישראל 100 אמנם אינה סטטוטורית ולא אומצה עדיין על ידי אף גורם — אך חבריה פועלים בשיתוף נציגי ארגונים מקצועיים והשלטון המקומי, בתקווה שתואמץ על ידי הרשויות. "כיום אין כל מדיניות ממשלתית ואסטרטגיה תכנונית מתכללת שרואה מול עיניה את כלל מרכיבי המערכת: גיאופוליטיקה, חברה, כלכלה, טכנולוגיה ומרחב", כותבים מחברי דו"ח ישראל 100.

"הגמישות היא הדבר החשוב ביותר בתכנון"

רוב התסריטים שעולים מישראל 100 ,שבעיקרה מציעה ניתוח של האתגרים שישראל צפויה לעמוד בפניהם בעוד 30 שנה, מתארים מצבים אסטרטגיים רוויי סכנות: היעדר תפישה תכנונית מתכללת, אי־שוויון מתעצם, התפוררות חברתית, דעיכת היישובים העירוניים והכפריים בפריפריה, הסתגרות של תל אביב וטינה גוברת כלפיה, נסיגה ברמת ההון האנושי וגם סכנה לאובדן צביונה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. אבל מעל כולם, אם להיות פרקטיים, מרחף אתגר הצפיפות.

"צריך לבנות כאן עוד מדינה", אומר אסיף. ואולם לא מדובר בתכנון של עוד דירות ושכונות, סלילת כבישים, והוספת מחלפים ומסילות או הקמת בתי חולים. מבחינת מחברי הדו"ח, ישראל לא צריכה תשתיות נוספות. לפיהם, במקום לדבר על כמה ק"מ של כבישים צריך לסלול, כמה מיטות אשפוז צריך להוסיף, כמה כיתות לימוד, גני ילדים ודירות צריך לבנות פה כדי לשרוד בהצלחה את העתיד — ישראל 100 שואלת שאלות אתיות על מאגרי מידע. היא מציעה להכין תוכניות למנגנונים הסוציאליים שכבר קיימים, כמו המוסד לביטוח לאומי; לייצר תוכניות למצב של גידול באוכלוסייה המבוגרת; לעסוק בתכנון יחסי העבודה הגמישים בין עובד למעביד; ולהיערך להתמודדות עם שילוב של טכנולוגיות במרחב.

כעת, נראה שימי הקורונה רק מאיצים את מה שעתיד לבוא. בימי כתיבת הדו"ח לא חשבו מחבריו על כך שהמשק ילמד בקלות ובמהירות לעבוד וללמוד מהבית, שהמערכת תבקש לעקוב אחרי אזרחים כדי לדעת אם שהו לצד חולה קורונה מאומת, או שישיבות רבות משתתפים במערכת העסקית והציבורית ייערכו בזום, כמו גם מפגשי קרובים בליל הסדר והרצאות באוניברסיטה.

"מהתקופה הזאת של ימי הקורונה אנחנו לומדים באיזו מהירות מצליחים עסקים ותעשיות להתאים את עצמם למצב החדש", אומר אסיף. "המערכת התעשייתית שלנו מצליחה לקבל החלטות ולהסב את עצמה מדבר אחד לדבר אחר. אנחנו רואים כבר שעשרות מקומות שבהם לא ייצרו עד היום מכונות הנשמה, מתקרבים לכך — במקום שנצטרך לגנוב מהעולם. הגמישות, כפי שמתברר כיום יותר מתמיד, היא העניין הכי חשוב בתכנון".

איפה אתה רואה את זה בעיקר?
"בכל מה שקשור לשינוי במבנה התעסוקה. כמובן שמחצית מהמקצועות שאנחנו מכירים כיום ייעלמו בעשור או שניים הבאים, אבל כששיעור המובטלים גבוה ולא ידוע כיצד ייראה המשק ביום שאחרי המגפה, הצורך הזה נהפך להיות קריטי יותר. הפתרון הנהוג כיום — תשלום דמי אבטלה — הוא הגרוע ביותר. זה גם בזבוז כספי ציבור וגם מוציא אנשים מתוך המעגל החברתי. נכון, זה אולי פתרון זמני הכרחי, אבל הממסד צריך לייצר גמישות במערכת. רוב האנשים גמישים יותר ממה שאנחנו מעריכים, ואם המדינה והממשלה תיתן להם יד, הדרכה וכלים כיצד להשתנות וכיצד להיות יצירתיים — הגמישות שלהם תיהפך לחלק מהאיתנות ומהחוסן הלאומי".

איך זה משתלב עם הרעיונות של ישראל 100?
"דיברנו בישראל 100 על עבודה מהבית וקרוב לבית, וזאת מהפכה שבעקבות הקורונה יכולה לקרות מהר וליצור מצב חדש בעולם התעסוקה, מצב שרצינו להגיע אליו ממילא. המבנה הזה ייצר גם מערכת אחרת של יחסים עם הבית ועם הילדים וגם עם הקשישים. בנוסף, הכבישים יהיו עמוסים פחות והכל יהיה גמיש, מרווח ונוח יותר".

האתגר: ביטול הפריפריה

הפתרון: השקעה בצפון ובדרום כמרחבי העתיד
על פי הדו"ח, ב–2048 מרחבי הצפון והדרום יכילו יותר מ–%50 מאוכלוסיית המדינה, וכדי שהמדינה תהיה מבוזרת ושוויונית צריך להסיר מהשיח המרחבי את המושג פריפריה. "הנגב והגליל הם המשימה שלנו", אומר אסיף. "זו אינה גזירת גורל שתל אביב היא חזות הכל. אפשר וצריך לפתח גם את כרמיאל וסכנין. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו אם זה באמת חסין להמשיך ולטפח את גוש דן — לא רק מבחינת צפיפות, אלא גם מבחינת התעצמות כלכלית. האם זה חסין בראייה של מדינה — שיש לה איומים כמו רעידות אדמה, צונאמי וטילים — להשקיע במרכז אחד? אם יהיה צונאמי בתל אביב, הלך עלינו".

ישראל 100 ממליצה להשקיע מיליארדים במשך כמה שנים בנגב ובגליל כדי שבישראל לא יהיה רק מרכז אחד. אם כיום אוכלוסיית הצפון מונה %16 מאוכלוסיית המדינה, כותבי הדו"ח מציעים להגדיל אותה לכ–%25" .כדי להגיע למצב הזה המדינה צריכה להשקיע כבר עכשיו %25 מההשקעה הציבורית האזורית בצפון, ובאופן יחסי גם %20 מההשקעה הציבורית האזורית בנגב".

מה זה אומר במספרים?
"עשינו עבודה בצפון וזה לא בשמים. במשך 30 שנה אנחנו צריכים להשקיע כ–10 מיליארד שקל בשנה בחינוך, בהשכלה, בתשתיות ובאנרגיה. השקעה של 300 מיליארד שקל יכולה להביא לרמת שירות זהה בצפון ובדרום לזאת שבמרכז".
ומאיפה הכסף?
"כל הזמן אומרים אין כסף, אבל אנחנו מדברים בסך הכל על עשרות מיליארדי שקלים, שכיום נשמעים כמו בדיחה. אחוזים בודדים מהכסף. יש פניקה ויש מגפה ושופכים כסף בדליים, אבל מצד שני מבינים שהכל זה כסף קטן. יש לנו עוד שתי מדינות להקים — מדינת הצפון ומדינת הדרום. בחסות הקורונה הצלחנו להכניס את עצמנו לחובות ולגייס מיליארדים, העולם האמין לנו שהמדינה הזאת טובה והסכים להשקיע בה כי אנחנו יודעים להחזיר. כדי לעמוד בציפיות האלה אנחנו צריכים לחשוב כיצד משקיעים פה לטווח ארוך, כדי שהמקום הזה יהיה איכותי ונוכל להישאר פה לנצח. להשקעות בנגב ובגליל יהיה דיווידנד כלכלי משמעותי על כל המדינה —

הצפון יהיה מקום אטרקטיבי יותר לגור בו ואנשים יגיעו לשם כדי לחיות, במקום לברוח משם למרכז".

האתגר: הזדקנות האוכלוסייה
הפתרון: ביטחון סוציאלי ומוסדות קהילה בקרבת מקומות מגורים על פי התחזית של ישראל 100 ,עד 2048 האוכלוסייה בגיל 65 ויותר תכפיל את עצמה ותמנה 26.2 מיליון בני אדם (ב–2018 היא מנתה 05.1 מיליון איש). כיום רוב הקשישים בישראל גרים בערים, %81 מהם לא עובדים והם עניים יותר מהאוכלוסייה הכללית. לפי התחזית, הכפלת אוכלוסיית הקשישים תשפיע לא רק על המזדקנים, אלא על כלל האוכלוסייה, ובתחומים רבים.

הפתרונות שמציעים מחברי תוכנית ישראל 100 מתמקדים בעיקר בניסיון לאתגר את המוסדות והמנגנונים הקיימים כמו קרנות הפנסיה, חוק הסיעוד והביטוח הלאומי — שכיום אינם מוכנים להתמודדות עם הזדקנות האוכלוסייה. "טיפול נכון במנגנונים האלה", נכתב בדו"ח, "יענה על הצורך של המדינה לספק ביטחון סוציאלי לאזרחיה". הדו"ח אמנם אינו מפרט את הטיפול במנגנונים האלה, אבל מציע רפורמות כדי להתכונן לגידול המסיבי באוכלוסייה המבוגרת. במקביל, עולה החשיבות לפתח מוסדות קהילה, השכלה ופנאי בקרבת מקומות מגורים — כך שיהיו נגישים, ולתכנן סביבות חיים שמותאמות לקהילה של קשישים. "זה היה ברור בעבר ומתחדד עוד יותר כיום שכל הניסיון לתחום את האוכלוסייה המזדקנת בבתי אבות ודיורים מוגנים אינו פותר את הבעיות", אומר אסיף. "בעקבות המגפה אנחנו משפרים במהירות את היכולת של הרפואה מרחוק ושל הרפואה המותאמת אישית, כך שבמקום לתת פתרון גנרי, אנחנו יכולים להתאים את הטיפול
שכל קשיש זקוק לו, וגם לטפל בו מרחוק, כלומר להביא אליו הביתה את השירות. במקביל, אנחנו חייבים לטפל במערכות הרווחה והתרבות וגם אותן לספק באופן מדויק יותר לאוכלוסייה".

במלים אחרות, לדברי אסיף כדי להתמודד עם התבגרותה של האוכלוסייה, המחשבות על תכנון עתידי של שכונות או כל מרקם מגורים אחר, צריך להתייחס גם לצרכים שלהם: הנגשה של המרחב הציבורי ופיתוח מוסדות מרובי שימושים כמו תרבות, השכלה ושירותי בריאות.

היבט נוסף שבישראל 100 מתייחסים אליו בכל הקשור לגידול החד באוכלוסייה המבוגרת הוא החשיבות של התשתיות שיאפשרו לבני 65 ויותר להישאר חלק ממעגל העבודה. לדברי אסיף, מרבית האנשים מסוגלים לעבוד עד גיל 75 ,ושילובם במעגל העבודה יכול להקל על המשק ולהקטין את הצורך שלהם בתמיכה מהמדינה.

"צריך להרוויח ממה שיש לאוכלוסייה הזאת לתרום", אומר אסיף. "להכריח אנשים לצאת לפנסיה בגיל מוקדם זה סתם לתת להם לאכול את כספי הביטוח הלאומי שלהם לצד בזבוז עצום של הון אנושי. נוצר מצב שמצד אחד צריך לשלם להם כסף רב — פנסיות וביטוח לאומי — ומצד שני הם לא תורמים לחברה. המערכת צריכה להזמין אותם לתרום ולהתפרנס. אני אולי משוחד כי אני שם, אבל זה חשוב. גם אנשים מבוגרים הם גמישים ויצירתיים וחבל שמתייחסים אליהם כאילו הם לא רלוונטיים".

האתגר: יצירה של מרחב עירוני משופר הדרך: התחדשות עירונית

אף אחד עוד לא יודע כיצד תשפיע המגפה על מחירי הדיור. עם שיעור האבטלה, שהגיע להיקף עצום של יותר מ–%25 ,והחסכונות שנאכלים על ידי ההוצאות היומיות — קשה להמשיך לדבר על בנייה ורכישת דירות. "גם קבלנים נמצאים כיום  במצב של אי־ודאות ותשומות העבודות משתנות", אומר פרופ' ערן פייטלסון מהמרכז להתמחות בניהול, תכנון ומדיניות הסביבה באוניברסיטה העברית וחבר צוות בישראל 100" .אז כנראה שנראה ירידה גם בביקוש וגם בהיצע, ולכן זה אבסורד להמשיך לתכנן דירות כמו מטורפים על הנייר"

פייטלסון רואה בתוכנית האסטרטגית הממשלתית  לדיור נזק גדול בתכנון. "מאשרים פה תוכניות תחת הכותרת של משבר דיור ואין בינן לבין כלום. חוזרים כאן לפרקטיקות שהיו נהוגות בשנות ה–50 וה–70 ,"הוא אומר. "משפריצים שכונות על הנייר ואומרים 'נתאים אותן אחר כך'. אבל הבעיה היא שלשטח שסימנת למגורים כבר לא יהיה שימוש אחר, ובדרך הורסים את החקלאות, לא בודקים שהוא מותאם לסביבה, למערכות התחבורה, או לשטחים הפתוחים מסביב. באדמות של כפר ביל"ו הורסים את השטח החקלאי מסביב, לדרום ראש העין אין פתרונות תחבורה, ביישוב רכסים בונים במקום שלא ניתן יהיה לשרת אותו עם תחבורה ציבורית ושכונת הפרסה שם פוגעת בקיימות בכל ממד — כי היא מסדרון אקולוגי. כשהצענו להזיז קצת את המגורים מהמסדרון — אף אחד לא טרח להתייחס בכלל כי התוכנית כבר רצה".

לדבריו, "שכונות המגורים הבלעדיות הן בעיה חמורה נוספת. למשל, בדרום ראש העין יש שכונת מגורים שאין מה לעשות בה. כדי לעבוד, לערוך קניות ולבלות, חייבים לצאת ממנה. בתוכניות שהוכנו בשנות ה–90 עוד בדקו אם יש איזון בין מגורים לתעסוקה, כדי שהמערכת תתפקד בגדול. ואולם עכשיו, עם מה שקוראים משבר הדיור, יצאנו מאיפוס. תכננו מגורים בלי קשר לכלום ואת הנזק האמיתי עוד נראה בהמשך. השכונות שמתכננים כיום אינן מתחברות, לא מאוזנות ואין בהן עירוב שימושים — זה הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות".

"אחת הבעיות כיום היא שמתכננים תוכניות מפורטות רבות שרק דבר אחד בטוח בהן — כשיממשו אותן, הן כבר יהיו מיושנות", אומר אסיף. הוא מוצא בתקופה הזאת הזדמנות לעשות חשיבה מחודשת. "הרי אנחנו מתכננים היום את מה שיאושר עוד חמש שנים ויקבל רישיון שנתיים־שלוש לאחר מכן וייבנה בעוד עשור — אז אנשים ישתמשו בתוכניות האלה רק עוד 20 שנה. אולי הגיע הזמן לעשות רוויזיה בתוכניות ישנות ולא לממש אותן רק כי הן קיימות ומאושרות. צריך להתארגן ולבדוק באופן יסודי מה מהתוכניות האלה רלוונטי ומה לא, ולאשר תוכנית מפורטת מקסימום תוך שישה חודשים".

אתה מציע לבטל את הביורוקרטיה?
"בתור מי שבא מהמערכת אני אומר שאפשר לייעל הכל. כולל שיתוף הציבור ועל פי צו המצפון והחובה האזרחית. אם התוכניות יהיו פתוחות ומקוונות, הכל יקרה מהר יותר. למשל, במקום התנגדויות פומביות, נעשה את זה מקוון. אם אנחנו מצליחים ליצור מערכת גמישה ומהירה, התוכניות יהיו מתקדמות, רלוונטיות ומדויקות הרבה יותר. נוכל לבדוק אם מה שתכננו מתאים או אם אנחנו ממשיכים לגרור את הדברים הישנים ומנציחים את העבר במקום לצפות את פני העתיד".

מה זה בעצם דורש?

"זה גם עניין של מנהיגות וגם של יכולת ניהול המערכת. היום אנחנו מאשרים תוכניות מפורטות מיושנות, וראיתי אלפים כאלה. כל הגורמים עייפים, זה כבר לקח כל כך הרבה שנים שכבר אין ברירה אז אתה אומר, יאללה, שיאשרו כמו שזה כי התהליך נמשך כבר עשר שנים. אבל אם נחליט שתוך שישה חודשים כל תוכנית חייבת להגיע לדיון סופי בוועדה המחליטה, ועדה מחוזית או מקומית או מועצה ארצית, ואם היא לא בשלה היא מסורבת על פי חוק — אין תוכנית, את יודעת איך כולם ירוצו? יהיו כאן תוכניות טריות".

האתגר: גודש בדרכים
הפתרון: מעבר מפיתוח אמצעי תחבורה למודל של תחבורה כשירות
הגודש של כלי התחבורה על התשתיות הקיימות הוא אחד האיומים הגדולים על איכות החיים בישראל. אנשים מבלים שעות רבות בפקקים, סובלים מזיהום אוויר ומחזיקים מכוניות פרטיות רבות גם בתוך הערים, מה שמעלה את הצפיפות בהן. אחד הרעיונות שעולים בישראל 100 כולל מודל של תחבורה כשירות שהתפתח בפינלנד ומיושם במדינות שונות באירופה. הרעיון הוא לייצר פלטפורמה אחת שמאפשרת לרכוש שירותי תחבורה כוללים מדלת לדלת — כלומר חבילת תחבורה עם כלי רכב שונים כמו רכב שיתופי,  כבת, רכבת קלה, אופניים שיתופיים ואוטובוס — שיהיו קשורים למערכת אחת שתסייע להתנייד בקלות וביעילות ויכולה לצמצם את היקף השימוש ברכב הפרטי.

להפסיק לבנות מחלפים ולהתחיל לראות את הפקקים?
"אפשר לשפר את התשתיות ולטפל בצווארי בקבוק מקומיים, אבל התפישה צריכה
הנגישות של אנשים — גם לאחר שתוכפל האוכלוסייה. ככל שיהיו כאן יותר אנשים
ויותר כלי רכב — יהיה כאן יותר ויותר גרוע. אין כל דרך לשרת את הרכב הפרטי שאנחנו משועבדים לו. אם נסתכל על מערכות התשתית הידועות ונשאל את עצמנו כיצד משתמשים בהן נכון — במקום איך לפתח את התשתיות הבאות — נוכל להפחית את הגודש", הוא אומר.

עוד דרך להפחית את הגודש, לפי צוות ישראל 100 ,היא באמצעות השקעה בטכנולוגיות. "הרי לא יקרה שנקום בוקר אחד ולא יהיו פה פקקים", אומר פייטלסון, "אבל השאיפה שלנו היא שלא נהיה במקום קטסטרופלי, וכיום אנחנו בפיגור בתכנון. היינו צריכים לעבוד עם טכנולוגיות חדשות כבר לפני עשור, לעודד קארפולים (נסיעות שיתופיות; ל"ל) או לפתח אפליקציות שתומכות בנסיעות שיתופיות. למרות העובדה שיש אתגרים בנסיעות משותפות, כמו תכנון זמנים או נסיעות עם אנשים זרים, זה כיוון טוב לצעוד בו במטרה להפחית את הגודש בכבישים". לדבריהם, בכל מה שקשור לתחבורה, הקורונה דווקא העלתה אתגר גדול יותר. "במשבר הזה השביתו את התחבורה הציבורית, ויש יתרון ברור למי שיש רכב פרטי
כי הוא נייד, ומי שלא מחזיק רכב — מצבו רע", אומר פייטלסון.

"אני חרד למצב שבו תהיה נסיגה מההישגים שכבר הגענו אליהם — המעבר להליכה ברגל, שהתגבר עם החיים בטווח המאה מטר, או שימוש בתחבורה זעירה כמו אופניים ותחבורה שיתופית", מוסיף אסיף. "אם ברגע הקריטי מפסיקים לנו את התחבורה הציבורית ומי שוויתר על כלי רכב יגיד 'רגע, בעצם אני צריך אותו' — נצטרך לעשות מאמץ גדול מאוד כדי להחזיר את התחבורה הציבורית להיות אטרקטיבית, טובה ונקייה, וכדי שאנשים ירצו לנסוע בה. אם בשביל זה צריך לחלק מסכות לציבור הנוסעים באוטובוסים אז שיחלקו, ואם צריך לרווח קרונות ברכבת, אז שזה מה שיעשו".

"להעצים את הרשויות המקומיות"
לקח נוסף מהקורונה שעלה באותה ישיבת הזום של חברי ישראל 100 הוא מוכנותן וחוסנן של הרשויות המקומיות בישראל. "כדי לתפקד במצבי חירום, בין אם מדובר ברעידת אדמה, שיטפון או מגפה כמו הקורונה — צריך רשות מקומית חזקה", אומר פייטלסון, "ורוב הרשויות כיום אינן בנויות להתמודדות עם מצבי חירום. השלטון המרכזי מטיל עליהן חובות, בלי לתת להן כלים להתמודד". "להעצים את הרשות המקומית זאת אסטרטגיה תכנונית", מוסיף אסיף. "לא לכולן יש את אותן היכולות וצריך להשקיע מאמץ וכסף כדי לחזקן. הרשויות קרובות לאוכלוסייה, יודעות להגיע אליה ולדבר עמה בצורה קרובה יותר מהשלטון המרכזי. ראינו את זה בחיכוכים שנוצרו בבני ברק.
"צריך להסתכל על הרשויות כמכפיל כוח עצום, סוכן שיכול להגיע לאוכלוסייה, כי בסוף הוא אחראי לאיכות החיים של האזרח — יותר מהמדינה. המדינה עוסקת בממוצעים וסטטיסטיקות וכשמדובר במשאבים מוגבלים, כמו טיפול נמרץ ומכונות הנשמה באמת צריך ניהול מרכזי כדי לחלק אותם נכון אבל זה לא אומר שצריך לוותר על היכולת של הרשות המקומית להיות הסוכן הטוב ביותר בשטח. ביום־יום נוצרת בעיית מנהיגות ובעיית משילות: לא נותנים לרשויות המקומיות לזוז כי הכל ממורכז בממשלה, והממשלה לא עוסקת באופן אינטגרטיבי בצורכי הפרט כי היא מטפלת בעיקר בביטחון, ביחסי החוץ ובכלכלה, ולכן כבר שנים אני טוען שחסר כאן
ראש עיר".