08/05/2021 האדריכל שמאי אסיף מתכנן עתיד צפוף מאוד בישראל – אסתר זנדברג | הארץ
תוכנית חדשה מבקשת להכין את המדינה לספוג ולעכל את היקפי הפיתוח הצפויים לה לקראת שנת המאה להקמתה. פרופ' שמאי אסיף, אחד מיוזמיה, מסביר איך אפשר להתכונן לאתגר.
האדריכל שמאי אסיף, דמות מפתח בעולם בישראל במשך יותר מ–30 שנה, כמעט מכה על חטא, ומודה "עד היום התעסקנו במקרו ולא השכלנו היטב לטפל בקנה המידה הקטן יותר והבינוני ובאופי הבינוי בצמוד לערים. לא השכלנו לייצר את 'הקומה הבאה', ויש צדק בביקורת. התכנון לא יצר רחוב, לא יצר רקמה עירונית מספיק טובה. התוכניות הגדולות בשנות ה–90 ,תמ"א 31' ,ישראל 2020 ,'תמ"א 35 ,צפו את התהליכים אבל במישור העירוני הן היו חסרות כלי ביצוע. הפרדוקס הוא שכשמדברים על תכנון תמיד מדברים על כמויות. במשרדי הממשלה ואפילו במחאה החברתית דיברו רק על עוד ועוד יחידות דיור. אבל המבחן העיקרי כיום הוא לא הכמות אלא האיכות. היום ישנה מודעות מקצועית וציבורית לאיזה מרחב אנחנו מייצרים כאן, ישנו ידע חדש, טכנולוגיות חדשות, מוכנות, ונוצרו הזדמנויות חדשות. כמות הבנייה תתממש. המשימה שלנו עכשיו היא להפוך את הפרדיגמה, מכמות לאיכות".
בהרצאה ביום ראשון השבוע על הגג הפתוח בבניין שלוחת הטכניון במתחם שרונה בתל אביב ובשיחה מוקדמת אתו אסיף פרש יוזמה חדשה שהוא שותף לה וקורמת עור וגידים בימים אלה, לתיקון מהלכים קודמים, להפניית אנרגיות מביקורת העבר לצפייה פני עתיד. היה ערב קריר ונעים בשרונה, לא אמיתי לעונה. המגדלים הכי מכוערים בעיר ניצנצו בחשיכה כמו טירות אגדיות. המושבה הגרמנית לשעבר נראתה מלאכותית כמו ב"מופע של טרומן". רק כמה שעות קודם לכן התקיים בקריה הצבאית שממול משפטו של אלאור אזריה. באופן מוזר זוהי תפאורה הולמת להרצאה של אסיף, "איך בונים פה עוד ארץ?", שנשמעה לא פחות דמיונית מאשר הנוף שמסביב. ההרצאה היא השלישית בסדרה "מעגלי תכנון ועיצוב" של שש הרצאות בשרונה מטעם הטכניון שיתקיימו בשבועות הקרובים.
התוכנית שחזתה לפני 20 שנה מה יקרה לישראל
אסיף הוא פרופסור בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים וראש המרכז לחקר העיר והאזור בטכניון בחיפה. היוזמה שהוא שותף לה היא "ישראל 100 — תכנון מרחבי אסטרטגי לישראל בשנת 2048. "התוכנית המוצעת שמה למטרה להכין את ישראל לספוג ולעכל את היקפי הפיתוח הבלתי נתפשים הצפויים לה לקראת שנת המאה להקמתה, ועדיין שתישאר "מקום טוב לחיות בו". הנתונים המספריים ידועים זה כבר לרבים, "אבל האסימון לא נפל", אומר אסיף. התחזית בתוכנית האב "ישראל 2020 "להכפלת הבנייה בישראל כל 25 שנים התגשמה במלואה. ב–30 השנים הבאות תיבנה כאן על אותו שטח "עוד פעם מדינת ישראל".
ל5.2 מיליון יחידות הדיור הקיימות בישראל שנבנו במשך כמאה שנים יתוספו עוד כמספר הזה עד 2048 ,עם כל התשתיות הנלוות החל בביוב, רכבות וכבישים וכלה בגני ילדים. לא זו בלבד אלא גם מה שנבנה עד היום יגיע לפרקו, אומר אסיף, "לגיל קשה שיצריך טיפול, שיקום, החלפה. זהו אתגר ענק. נוכח התחזיות, ברור מאליו שמה שהיה כאן הוא לא מה שיהיה והארץ תשנה את פניה, ולא במובן המטאפורי. תחזיות הבנייה והתשתיות יתממשו ממילא כמו שקרה עד עכשיו כי ישנם לחצים עצומים במערכת הכלכלית והפוליטית. אבל בקצב כזה של בנייה הכמות עלולה להוות איום ממשי על האיכות, והשאלה היא מה נשאיר לדורות הבאים".
השקה רשמית של היוזמה התקימה לפני כמה חודשים בכנס השנתי של איגוד המתכננים. מאז התגייסו למשימה, בנוסף לטכניון, אוניברסיטאות חיפה, תל אביב ובן גוריון, והאקדמיות בצלאל ושנקר. האקדמיה היא מרכיב חשוב ביוזמה, אומר אסיף. היא זו שאמורה לעמוד בחזית הידע והחשיבה המקורית, "היא פלורליסטית מטבעה וזוכה להערכה שיכולה להוות רוח גבית לקידום התהליך". שותפים ליוזמה גם ארגונים מקצועיים בתחום התכנון המייצגים את הפרטיקה ואת עולם העשייה. חלקו של אסיף בעולם המעשה הוא עצום.
בין היתר כיהן כמהנדס העיר תל אביב־יפו, עמד, יחד עם הפרופ' אריה שחר המנוח, חתן פרס ישראל בגיאוגרפיה, בראש צוות התכנון של תוכנית המתאר הארצית תמ"א 35 התקפה כיום, היה ראש מינהל התכנון במשרד הפנים בין השנים 2004–2010. בנוסף על עבודתו בטכניון הוא כיום גם מתכנן פעיל במגזר הפרטי.
ישראל, על יישוביה, תשתיותיה, פרישתה במרחב, היא מדינה מתוכננת עד מעל לראשה. על הנייר. המציאות, לעומתה, היא כאוטית ללא מוצא. המדינה מפורברת ופקוקה, העומס המורגש גדול מזה האמיתי, התחבורה הציבורית היא פארסה, הנוף הפתוח נחנק בין מחלף למחלף, המרחב העירוני הבנוי מתקרח, יוקר הדיור מרקיע, תמ"א 38 משתוללת. רשימה חלקית. עצם האמון בתכנון מתערער ומתחלף בייאוש, גם בין אנשי המקצוע עצמם. אז איפה הייתם, אתם המתכננים, כל השנים הללו כשכל זה קרה וקורה? אסיף: "אני לא מסכים לזה שכל מה שתוכנן כאן הוא כישלון. האם אם אני מאמין בתכנון? כן, אני מאמין. והתכנון הארצי קצר גם הצלחות. אפשר לבקר את תוכנית שרון (פיזור האוכלוסייה), אבל היא היתה אפקטיבית לזמנה ומילאה את יעדיה. 'ישראל 2020 'תרמה להבנה שהקרקע אוזלת וצריך להצטופף. תמ"א 35 שהייתי שותף לה יצרה זיקה בין תכנון, בנייה ותחבורה ובלעדיה היו בונים עוד הרבה יותר מאשר היום בשטחים הפתוחים. התוכנית גם קבעה שאם מתכננים נכון ובונים נכון יש מקום לכולם. יש לתכנון בישראל השפעה על השגשוג והרווחה. לא הכל הפקר וגחמות. ייאוש הוא לא אופציה. אני אופטימי".
אתה מדבר על פרדיגמה חדשה שבראש מתנוססת האיכות. מה ההגדרה שלכם למונח איכות?
"אני שם על השולחן את המושג איכות אבל לא מביא בינתיים מרשם מדויק. איכות היא מדד מורכב ויש קונפליקט בין רצונות. לדוגמה, בשנים האחרונות פיתחנו רומנטיקה של עירוניות, של עירוב שימושים. אבל הרבה רוצים דווקא את ההפרדה ואת הפרבריות. מדברים על בית קפה מתחת לבית, אבל לא הבית שלהם. אנשים עם ילדים למשל אומרים שלא טוב לגור בעיר. המשימה שלנו היא לייצר מבנה היברידי איכותי שיוכל לתת מענה מאוזן לטווח של רצונות, ולפתח מערכת טובה ויעילה של ניידות בין סוגי ההתיישבות. אנחנו גם מנסים לשבור את הסטיגמה ש'איכות' היא מותרות, שהיא יקרה ואטית. הטענה שלנו היא שאיכות היא זכות בסיסית ולא מותרות, והיא לא יקרה בחישוב לטווח הארוך. אטיות היא לא ערובה לאיכות. לפעמים היא מתישה ומייצרת פתרונות גרועים".
הפיכת הפרדיגמה, או הפירמידה, אם ללמוד מדבריו, תצריך הפיכה חובקת כל, תחוקתית, תרבותית ומנטלית בכל דרגי התכנון וקבלת ההחלטות. היא תצריך בין היתר מדיניות איכות לאומית, חקיקה תומכת איכות, מכרזי איכות בלבד, ועדות איכות, נוכחות מקצועית אפקטיבית בצמתים של קבלת החלטות, מחויבות אתית לאיכות, הפיכת התכנון להיי־טק של המחר. לא זו בלבד אלא שיש גם לפעול, אומר אסיף, למען דיור טוב, נגישות טובה והוגנת, תעסוקה ראויה, בריאות טובה, ובקיצור "להבטיח איכות חיים לפרט ולחברה בדור הזה ובדורות הבאים".
הרי אין סיכוי שכל ה"צריך" הזה יתממש אי פעם. אולי היה צריך לוותר על כמה חזיתות ולהתמקד במטרות מצומצמות יותר אבל מעשיות ומיידיות שימנעו קטסטרופות בלתי הפיכות?
"אולי. אבל מאז שנות ה–90 לא נעשה בישראל מהלך תכנוני אסטרטגי כולל. ננקטות פעולות נקודתיות רבות אבל הן אינן מצטברות לשינוי אמיתי. התוכניות הגדולות של אז צריכות להתעכדן ולהתאים למציאות חדשה כדי להכין את ישראל למהפכה הבלתי נתפשת. התוצאה מהעדר אסטרטגיה היא שכל גורם רואה מול עיניו את מה שמעיק עליו כאן ועכשיו. זה יוצר עוד ועוד כאוס ואי־שוויון ולא יצליח לתת מענה לאתגר הגדול. המשימה שלנו היא 'לעשות מקום ולעשות 'מקום' — לעשות מקום לכל מה שצריך ולעשות 'מקום' מסתם מקום".
"הפיל" הגדול בחדר — הכיבוש הפוליטי, הצבאי, האזרחי, התכנוני, האדריכלי בעקבות מלחמת ששת הימים — מתומצת בכמה מלים. "תכנון טוב, המביא בחשבון את המורכבות של המציאות", אומר אסיף, "אולי יציף פתרונות שמדינאים מתקשים לייצר".