הרקע
השדה האורבני הישראלי הוא כלי אסטרטגי-מרחבי חדשני המאמץ את הגישה האופקית בעיצוב העירוני. גישה זו מתייחסת באופן חדש ליחסים בין רקמות אוברניות ותפקוד עירוני. הגישה המסורתית מתייחסת למבנה היררכי של עיר ראשית, עיר, כפר, רחובות/דרכים ברמות שונות, שכונה, רובע, ועוד, ומדגישה את יחסי התלות ביניהם המכתיבים במידה רבה את הרמה ואופי התפקוד שלהם. הגישה האופקית, לעומת זאת, אינה היררכית ומתייחסת לרשת של מרחבים ותפקודים המסוגלים לקיים את עצמם באופן אוטונומי בהתאם לאופים. נהיגות, בגיוס משאבים ובהשגת לגיטימציה.
המטרה
לאפשר לכל יישוב, לכל רקמה אורבנית ולכול מרכיב בתוכם לפתח את עצמם מתוך עצמם, באופן שיחזק את תפקודם המיוחד במרחב, ויעבה את השימוש האזרחי במרחב מאופן מכיל, דינאמי ודמוקרטי. זאת, על ידי השגת רמה גבוהה של ספיגות (המאפשרת תוספת, שינויים וחפיפה של תפקודים), זרימות (המבטיחה רציפות ומעבר בין רקמות ומקומות) וכושר הכלה (המבטיח מידה רבה של אוטונומיה ושיתוף פנימיים).
השיטה
- זיהוי מאפייני רקמות/מקומות ואוכלוסיות על סמך נתונים מורפולוגיים, חברתיים וסביבתיים. המרחב הישראלי חולק בניתוח מרחבי טיפולוגי ל-16 סוגי רקמות עקרוניות המאפיינות סביבות חיים. ראו איור 1 המציג לדוגמא שלוש רקמות עקרוניות הן במאפייני הבינוי והן במאפייני האוכלוסייה.